חום אוגוסט
המעיינות שאני כל כך אוהב ושלהם אני מקדיש בשנה האחרונה את מרבית תשומת הלב שלי - קורסים בימים האחרונים. לא עומדים יותר בעומס המבקרים. לא עומדים בחום. עייפים מהקיץ הזה ומתקשים להעניק את מה שכולנו כל כך זקוקים לקבל מהם.
קשה לו למקום חולה להבריא את מבקריו.
הבוקר הגעתי בשעה מוקדמת לעין חזין. היה שקט מאד. על הדק, בקצה אחד שלו, ישבו שתי נשים צעירות, רגליהן עדיין בשקי השינה. מנומנמות ושקטות מאד. בקצה השני ישן עדיין בחור צעיר. מרחוק ראיתי את האשפה גולשת משק האיסוף אבל לא יכולתי לדעת עדיין מה קורה בפינות הישיבה ובמים אבל תוך זמן קצר הבנתי שפניו של המעיין שלי הבוקר אינם כתמול-שלשום. כמעט בכל הביקורים שלי בחודשים האחרונים, יכולתי להרגיש שהמעיין וסביבתו שמחים. שמחים מהאורחים ומהיחס שלהם. מהכבוד ואסירות התודה למקום. לצל. למים ולאנשים שנוהגים בהם בכבוד. אבל הבוקר המעיין היה עצוב. כל הפינות שאנשים נוהגים לשבת בהם היו מנוקדות בהרבה פריטי פסולת, כמו אבעבועות שחורות ולבנות על גוף חולה והצעירים שבאו לישון במעיין היו אדישים, ואדישותם היתה מעליבה.
בזמן האחרון אני חושב על הפעולות שאני עושה במעיינות במושגים רפואיים: איסוף וסילוק הפסולת הן פעולות חיוניות לכל גוף חי, וכשהמערכות הטבעיות נכשלות - יש אפשרות לעזור. כשלו הכליות, עושים דיאליזה!
בשלב הזה של הקיץ, כמה מהמקומות שלקחנו על עצמנו לטפל בהם, על סף קריסת מערכות. עין חזין, מעיין הסוסים, האקליפטוס הגדול בנחל ציפורי, עינות ציפורי... כבר לא מספיק לאלה טיפול אחד או שניים בשבוע. הם צריכים יותר. הם זקוקים ליותר ביקורים. ליותר אנשים שיבקרו בהם לא רק לשם ההנאה אלא גם מתוך תחושת חובה ומחוייבות ויסלקו מהם אשפה. זה הזמן חברים - תומכי מהפח ואוהבי המעיינות - להחליט על ביקורים יזומים במקומות העמוסים מתוך כוונה להשאיר אותם בחיים עוד כמה שבועות. עד שידעך השרב ויבוא הסתיו ואחריו הגשם. זה לא קשה ולא גוזל הרבה זמן אבל כל מי שמגיע לאחד מהמקומות האלה ומשקיע בהם רבע שעה באיסוף הפסולת ובסוף לוקח איתו שקית אשפה או שתיים לפח קרוב - כמוהו כמי שעשה החייאה לאדם שנפל ואיבד את ההכרה ברחוב. פשוט כך. מחכה לשמוע "אני"..בעין חזין ביום ראשון, "אני" במעיין הסוסים ביום רביעי... וכן הלאה!
